<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף כט.</h2>
כי יתן איש וגו' [שמות כ"ב]. בגמרא [ב"מ צ"ד ע"ב] מפרש דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופטור בגניבה בלא פשיעה. ופסק דשומר שמסר לשומר שהוא חייב, ואפי' נאנס מן שומר שני, ואפי' שמסר שומר חנם לשומר שכר הלכה כרבא דאמר חייב. ופסק האלפסי דדוקא בשאין עדים שנאנס מן השני, ואין המפקיד יודע ומודה שנאנס, וגם לא ידע שומר הראשון שכן הוא שנאנס מן השני ולא משתבע השומר ראשון, אז הוא חייב מהאי לישנא דמצי למימר היאך לא מהימן לי בשבועה. אך אם נודע האונס או אם המפקיד מודה שנאנס ביד השומר השני, או שידע השומר הראשון האונס ומצי מישתבע וכבר הימנוה פטור. ואין הלכה כאותו לשון (דרבא) [דר' יוחנן] דמחייב שומר שמסר לשומר מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואע"ג דסתם מתני' סבירא לה כהאי לישנא דאין רצוני וכו', ובפ' כל הגט [כ"ט ע"ב] אמרו אם אמר טול ממנה חפץ אין עושה שליח, ובגמ' מפרש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר וכו', פי' האלפסי דה"מ איסור אבל חיוב ליכא במסירתו אם נודע האונס כדפרי'. ומ"מ פסק הא דאמרי' שומר שמסר לשומר, ה"מ כשמסרו לאדם אחר שאינו בני ביתו ואינו רגיל למוסרו לו שלו, אבל אם מסרו לבניו ולבני ביתו הרגילים אצלו ומפקיד לפעמים את שלו, אם נאנסו בידם כנאנסו ביד עצמו דמי, ואע"ג דלא מצי מישתבע, כדאמרי' [ב"מ ל"ו ע"א] כל המפקיד על דעת בניו ואשתו הוא מפקיד, ולאו דוקא אשתו ובניו אלא אפי' [אחרים אם] הוא [רגיל] להפקידו בידו כגון אמו וכל אותן (שבני) [שהם מבני] ביתו או הרגילים אצלו. ומה היא דאמר על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, הכי קאמר כל המפקיד לאשתו ולבניו בפני בעלה על דעת בעלה הוא מפקיד, ופסק [מורי הרב ר' שמואל מפליזייא] הלכה למעשה אם הפקיד לאשתו בפני בעלה, חייב בעלה בכל דיני פקדון על אשתו כאילו הפקיד בידו.
ובההיא דאין השואל רשאי להשאיל, פסק מיהו אם השאיל ספרים שיש בהן מצוה כדכתיב (תהלים קי"ב ג') וצדקתו עומדת לעד, וניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה, מותר שואל להשאיל אפי' שלא ברשות בעלים, ובלבד שלא ישאילנו לבני אדם המקלקלים את הספרים יותר מן הראשונים.
<h2>דף לה.</h2>
ונקרב בעל הבית וגו' [שמות כ"ב]. לשבועה. או אינו אלא לדין. ויליף בגז"ש נאמר אם לא שלח ידו בשומר חנם למעלה ונאמר שלח ידו בשומר שכיר למטה מה למטה בשו"ש שבועה ובשם, כדכתיב שבועת ד' תהיה אם לא שלח ידו וגו', אף שומר חנם כן. ופסק דיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באנקוטי חפץ דבשבועה דאורייתא איכא אנקוטי חפצא, ובשבועה דרבנן ליכא נקיטת חפצא. וק"ק לר"ץ דשבועת אלמנה נגד היתומים אינה אלא דרבנן ואפ"ה תנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה פי' משום עונש [שבועה] נמנעו מלהשביעה בבית דין משום אנקוטי חפצא אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אלמא דבדרבנן נמי איכא נטילת חפץ. לכך נראה כמו שפי' האלפסי ופסק דבשבועה דאורייתא יש כיבוי נרות ולווטא רבא, מה שאין כן בשבועה דרבנן. ובגמ' פ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] שקיל וטרי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לרבנן עד בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן, ופריך למר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן וכו'. וי"מ מדקאמר ולמר בר רב אשי אלמא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ולא מהפכינן בדאורייתא והכי גרסינן לית הילכתא כמר בר רב אשי בדאיפך שבועה דאורייתא בדאיפך בדל"ת. ויש דגורסין בר ממיפך ברי"ש וב' תיבות הן וכן פסק אלפסי דבדאורייתא נמי מפכינן, וכן קיי"ל דאי גרסינן בדאיפך בדל"ת אז היה משמע דבכל מקום היה הלכה כמר בר רב אשי ומאי איצטריך בכל מקום למיפסק הלכה כמר בר רב אשי. וכן רבי נוהג להפך שבועה אם ירצה הנשבע, כההיא דתנן [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול.
<h2>דף נא:</h2>
[אשר יאמר כי הוא זה] [שמות כ"ב]. מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה חייב. פי' הקדוש מדראוי"ש והא חזקה אין אדם מעיז פניו כיון דכופר הכל פטור, וסוף קושיא הוא חזקה אין אדם מעיז וכו', ועיקר קושיתו הוא דמודה מקצת הטענה נמי הוי ליה למימר אין אדם מעיז וליהמניה בלא שבועה. והדר אסיק אימור אישתמוטי הוא דקא משתמט, ולכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי.
<h2>דף פח:</h2>
אשר תשים לפניהם [שמות כ"א]. פי' רש"י לפניהם ולא לפני גוים, ואפי' שדן לך דין תורה ודין אמת, דכל ההולך לפניהם כופר בעיקר ומעלה יראתם שנ' (דברים ל"ב ל"א) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. וכן פסק דאסור לילך בערכאות של גוים, עד שימאן חבירו מלירד עמו לדין בדיני ישראל. והוא בנידוי ובשמתא מכל רבני עולם ר"ת ור"ש ור"ץ [=ורבני צרפת] ורבינו מיואני הרשומים באגרת המתפלצת בציץ המטה עד שיפייסנו בכל מה שהפסיד על פי ז' טובי העיר.
